סיום שנה תשע״ט

אהוד הוכרמן

"אין דרך טובה להיפרד מילדים דמוקרטיים  – לפני שש שנים לימדתי בבית הספר שיעור לילדים הצעירים ששמו "שודדים וגיבורים", זה היה שיעור להקניית הקריאה והכתיבה.

לצורך השיעור יצרתי קשר עם שודד ים בשם ג'ק. כמובן שהילדים חשדו מיד שג'ק הוא פרי דמיוני ובקושי רב עלה בידי לשכנע אותם שאין הדבר כך וג'ק הוא שודד-ים  אמתי, טיפוס קשוח כלפי חוץ ורך מבפנים. ( עד היום יש ילדים בבית הספר שמתבלבלים ומכנים אותי ג'ק. ) כמובן שהם טועים.

בכל מקרה לא הייתי מבלבל לכם את המוח אם ג'ק לא היה מתעקש לשלוח לכם אגרת קצרה כדי לברך אתכם לסיום י"ב אז אקרא:

"שלום לכם ילדים דמוקרטים מעצבנים.

הבנתי שאתם מסיימים פה ככה וככה שנים.  בתור שודד ים מנוסה אני אמור להיות מומחה בפרידות. הרי זה הג'וב שלי חוץ מלשדוד.  כי לשודדי- ים אסור להיקשר לדבר חוץ מאשר לים ולתוכי אחד. שודד ים איננו נאמן ובכל נמל יש לו אישה ומשפחה . כל חבר שלו הוא רק חבר בעירבון מוגבל. לכן פרידה זה דבר שאני מכיר על בסיס קבוע ומדי שנה.  אבל היום אני אסגיר בידכם את הסוד שלי, אצא מהארון, אצעד קדימה בעוז ואומר בקול: אין כל דרך טובה להיפרד ילדים דמוקרטים מעצבנים שלי חוץ מאשר לשיר את זמר שודדי הים: 

הו! הו! הו!  תחזיקו מעמד   

הו! הו! הו! תנופפו ביד   

הו! הו! הו! היה מאוד נחמד

ביקשתי מאהוד שיקריא לכם את זה. אני מקווה שתצליחו להבין אותו כי לפעמים מרוב שהוא מנהל בית ספר הוא מבולבל לגמרי.

חבר שלכם, ג'ק השודד."

סיום שנה תשע״ח

אהוד הוכרמן

"מרטין בובר כתב:" עם כל אדם ואדם בא חידוש לעולם, משהו ראשון ויחיד, שעוד לא היה כמותו. חייב כל אדם לכוון בדעתו שהוא יחיד בעולם ועוד לא היה אדם דומה לו". ולכן מוסיף מרטין בובר "חייב כל אדם ואדם למצוא בעצמו את דרכו המיוחדת."

בית הספר שלנו מציע לילדים למצוא את דרכם המיוחדת.

אבל מהו הדבר היסודי שבית הספר מעניק לבוגריו?

לא זו לא רק "החירות" לבחור. זה לא רק החופש. לא רק ההתייחסות לכל אחת ואחד והחונכות האישית.  לא רק המסע הקבוצתי הדמוקרטי.  בתוך כל אלו ביחד מקופלת שאלה, חבויה קושיה, לרוב לא מודעת –

שאלת ה "לשם מה?" 

שאלה שנשאלה על ידכם בכל הגילאים ובהרבה אופנים וצורות.  נחקרה מתוך חיפוש אמתי, בחיי היום-יום, בלמידה סקרנית, בבחירת הדרך, בוויתור, בתסכול, בהצלחות, בשמחה.  "לשם מה?" אני בוחר בדרך הזו. "לשם מה ?"  אני יוצרת ולומדת. "לשם מה?" אני מתגייס למטרה הזו. "לשם מה?" אני עומדת על הצדק שלי. זו שאלה יסודית ונוכחת בחיי היום יום בביה"ס.

בשבילכן השאלה הזו טבעית כמו אוויר לנשימה, לכן אולי אתם ואתן שואלות את עצמכן מה לכל הפילוסופיה הזו ולי  – אני בכלל לא מכירה את זה – פשוט גדלתי כאן !  השאלה הזו עבורכן היא שאלה נוכחת וברורה כמו המים לדג.  אנסה לדייק בעזרת סיפור קצר:  שני דגים צעירים שוחים להם ביחד ופוגשים במקרה דג מבוגר יותר ששוחה לכיוון השני, הדג המבוגר מהנהן לעברם בראשו ואומר, "בוקר טוב, בחורים איך המים?" ושני הדגים הצעירים ממשיכים לשחות כמה זמן, ואז לבסוף אחד מהם מביט באחר ואומר, "מה זה לעזאזל מים?"  (דיוויד וולאס) – אתם בוגרי בית הספר הם הדגים הצעירים ששואלים את עצמם "מה זה לעזאזל מים?"

לכם החיים במים הדמוקרטיים מובנים ופשוטים. לי דג זקן שכמותי הדבר הזה לא מובן בכלל גם לאחר שש עשרה שנה בבית הספר הדמוקרטי.

בסוף שנה עולות בבית הספר הדמוקרטי השאלות הנוקבות במעגלי הדיון השונים – בפרלמנט, בשיחות עם הורים, בצוות בית הספר –דין וחשבון או חשבון נפש על הדרך של בית הספר והמימוש של האידאולוגיה של ביה"ס בחיי היום-יום: מה יהיה עם הילד שלא נכנס לשיעורים איך הוא יקנה את הידע הדרוש לו בעולם? למה הבת שלי יושבת בצד לא משתתפת במפגשים איך היא תלמד להיות חלק מקבוצה? האם ילדים יכולים לבחור הכול ? מה הם הגבולות שלנו? מה בין אנרכיה לדמוקרטיה?  שאלות קשות שהתרגום שלהם לשפת הדגים – הוא זה – האם המים שאתם שוחים בהם בברכת הדמוקרטי יעניקו לכם את מה שצריך כדי להצליח בים האמתי של החיים ?

התשובה טמונה בשאלה – מי שיתעקש על השאלה החשובה המשמעותית תמיד ימצא את דרכו המיוחדת.   אגב, באורח פלא התשובה הנכונה היא  תמיד תשובה מספר 4 בשאלון: כל התשובות נכונות. 

כל התשובות שכל אחת ואחד מצא לעצמו הם התשובות הנכונות.

אבל עוד יש דבר נוסף וחשוב שאתם ואתן יוצאות אתו מביה"ס. כאן אני נזקק למילים קצת גבוהות .  הדבר הנוסף הוא מידת החמלה והחסד. היכולת לראות ולקבל את האחר. לקבל שונות. שונות בעצמכם ושונות אצל הזולת.  להבין לעומק את הטוב. לא את הטוב המוחלט, אלא את הטוב האנושי  ולקיים את הטוב הזה בחיי היום יום.

"אנחנו חיים בעידן החירות". כתב הסופר דיויד ואלאס,  החירות להגשים את עצמנו, לממש את מי שאני. על סוג כזה של חירות אפשר להמליץ בחום.  אבל סוג החירות החשוב באמת קשור בתשומת לב, במודעות, במשמעת, במאמץ  וביכולת לדאוג באמת לאנשים אחרים ולהקריב עבורם, שוב ושוב, בדרכים אין ספור, קטנות ולא מיוחדות, כל יום."   

אתם ואתן מצוידים בשתי החרויות האלו.

סיום שנה תשע״ה

אהוד הוכרמן

"בדברים שלי השנה אני רוצה להתעכב על סוגיה דמוקרטית, חינוכית, מרכזית ומציקה, בעיה שממש מעסיקה לי את ראש מאז ימינו הראשונים בכפר אז"ר בעיית הכינים.

אני מתאר לעצמי מה אתם חושבים, מה הוא מבלבל את המוח עם הכינים? שיגיד להם (לילדים ולהורים)  לחפוף, לשטוף, להשתמש בתכשירים ושיחסוך לנו בלבולי ראש. אבל חברים אחרי 14 שנה בעסק הזה דבר לא עוזר, ואין פתרון של "זבנג וגמרנו" וכמו שאומרים חבריי השמאלנים: "זה לא ייגמר עד שנדבר".

אבל לפני שמצאתי לי כינה לנהל עימה דיאלוג ולעשות לה חונכות. פניתי לבית הספר ולקהילה לקבל רשות לצעד הנועז. פרסמתי מייל ובו הזמנתי את הקהילה לבוא למעגל שיח ולפרלמנט בנושא "יחסי הראשים והכינה. מייד חזרו אלי מיילים זועמים והפנו אותי לתקנות משרד הבריאות ותקנות המשרד לבטחון פנים ולחוזר מנכ"ל ומה זה הבלגן הזה בכלל? לקחתי נשימה ועניתי בטון של מנהל דמוקרטי בעל ניסיון שאצלנו זה אחרת, ואם לכל קושי ובעיה נסתייע בחוזר מנכ"ל, סופנו שנהייה בית ספר רגיל רחמנא ליצלן.

מעגל השיח שהתקיים בבית הספר היה מרתק: קבוצה של ילדים מגיני "זכויות בעלי החיים" התבטאו בתקיפות והגנו על זכות הכינה לחיות בחופש ובשמחה. הטבעונים תמכו בדעתם ואמרו שמי שהיום מדביר כינים וביצי כינים סופו שיזלול שניצלים. הפנתי אותם לספר "הכינה נחמה" ואיזה יופי שאפשר קצת לחייך ולצחוק על הנושא,   ואז עלה קול פמיניסטי צלול ונוזף שהטיח בי דברים כדורבנות על כך שהזיהוי של הכינה עם המין הנשי הוא שוביניזם ברור, ובושה שבבית ספר דמוקרטי עדיין יש אפליה. גירדתי בראש, ואמרתי לכולם בסמכותיות : "אתם יודעים מה, אני כבר לא יודע מה אני חושב, זה בית ספר דמוקרטי אז שהרוב יחליט". הייה שקט וכולם אמרו: "נכון, נכון." ואז קמה מורה ואמרה שגם לכינות יש זכויות בסיסיות ועם כל הכבוד לפרלמנט ולקהילה, יש חוקים במדינת ישראל, ולהיות יום שלם על ראש של ילד דמוקרטי לא מסורק זה ממש עבדות, אני מציעה שיקימו ועד "כח לכינה"  וייאבקו כקבוצה על זכויות העסקה והשכר. מכאן התלהט הויכוח. אבל לי פתאום הייתה הארה אלוהית ונשאתי נאום: דיברתי על ערכים וקבלת האחר, על החיבור שלנו לכינה ולא דרך שרשי השערות, אלא דרך השרשים שלנו כיהודים, הזכרתי את מכות מצרים כמשל ואמרתי שהכינים הם החרק המקשר אותנו למסורת כבר אלפיים שנה וחפרתי להם עוד ועוד… כפי שכבר הבנתם נושא הכינים הסתבך מאוד.

וזה עוד לפני ששוחחתי שיחה משמעותית עם כינה או כין. … ושוב גירדתי בראש אבל ממש חזק, הבנתי פתאום שהסיבה לגירוד איננה רק הויכוח הדמוקרטי המתיש אלא ממש הבעיה עצמה…  (בשלב הזה שי קרא לי רגע לצד ואמר לי להירגע ונתן לי כוס מים יצאתי להירגע בחורשה .)

פגשתי את הכינה: היא הייתה נרגשת ונרעשת, אמרה שמאז ימי פרעה לא נחשפה לכזאת קשקשת, ושיבחה את דרכנו החינוכית וגם ביקשה על נפשה. ואמרה שהיא הייתה קרבן של מערכת חינוך מדכאת ורק עכשיו בדמוקרטי היא מגלה את עצמה באמת. גירדתי בראש בפעם המי יודע כמה ואמרתי לה בקול מרגיע: "תשמעי ככה זה אצלנו מדברים ומדברים וזה המתח האינהרנטי בין הקבוצה ליחיד", ואיחלתי לה חופש גדול נהדר, הבטחתי לה, שגם בשנה הבאה נהייה כאן בשבילה להכיל ולהקשיב, והיא בטבעיות גמורה קפצה קפיצת ראש בחזרה לתוך קודקודי."

סיום שנה תשע״ד

אהוד הוכרמן

"השנה רציתי להתעכב על כמה ביטויים ומושגים דמוקרטיים שמטרידים אותי כבר כמה שנים, המילים: תבעתי, פרשתי, כיף. מה הכוונה במילים האלו ומה הן מספרות?

נתחיל עם תבעתי. "אני תובע " צמד מילים זה מלווה תמיד במבט כועס, משחרר לחלל האוויר רגע דמוקרטי נדיר. אנחנו נעצרים. נדהמים. אתה תובע! את מי? אותי? אבל למה? צמד המלים "אני תובע" חג באוויר תובעני ולא מתפשר כמו יתוש עצבני, מבקש צדק ודין ועכשיו ומיד. לי למשל זה קרה לפני שבוע, עם ילד שרצה לתבוע אותי כי אני ממציא דמות דמיונית בשם ג'ק שודד-הים. הוא טען שאין דמות כזו, אני משקר לו, לכן הוא תובע אותי!  הילד צודק,זה לא יפה לשקר. אמרתי לו :תראה …, התפתלתי, בקשתי על נפשי… בסוף זה נגמר בסוג של פשרה. "אני נותן לך צ'אנס אחרון" הוא אמר "תוכיח שג'ק שודד הים אמיתי ואם לא אני תובע אותך". ניצלתי בנס.

"פרשתי", פרשתי מהשיעור!  המלה הדמוקרטית הזו נאמרת מהר ולרוב אין לה פנים אלא רק גב מתרחק. גם אמירת "פרשתי" מהווה רגע דמוקרטי מכונן, היא יוצאת לאוויר כמו ג'יני מהמנורה של אלאדין. "אני פרשתי מהשיעור שלך ". היא אומרת לי, אני נדהם: את פורשת? למה? תסבירי? יש כאלה שלא אוהבים את המושג "פרשתי". לדעתם הוא מיצג את כל הליקויים שבשיטה הדמוקרטית: איפה המורה, אין אכיפה, ממש בלגן.  אבל אני אוהב אותו. כי איך היא באמת תלמד לבחור ולדעת שיש לכך מחיר אם היא לא תפרוש מאיזה שיעור. בהפוך על הפוך המילה פרשתי היא בעצם הצעד הראשון בדרך לעצמאות ולידיעה שהלמידה היא באחריותי – הלומד. הוי אימא הוי אבא, אכן קשה לגדל ילדים בדמוקרטי וצריך סבלנות.

כיף. מי לא מכיר את המילה. כיף. איך היה בית הספר? כיף. כיף סותם לך את הפה: הוא מרוצה אתה מרוצה . מה פרוש כיף? זה פרוש כיף: "קמתי, הגעתי, חברים, מה העינינים, משחקים קלפים, ספורט עם גידי, אוי שכחתי את האוכל, סיגל, טלפון לאימא, אבי הסנדביץ, שיעור שחשוב להורים שלי, חונכות, אמנות עם מיטל, מי לקח את הילקוט שלי? אני אוהב, אני שונא, אני תובע, השלמנו בוא נקבע, קבענו, אצלי? אצלך? מפגש, יש עוגה? ביי".זה פירוש כיף.איך היה בבית הספר ? כיף."

סיום שנה תשע״ב

אהוד הוכרמן

כמה מילים, מילים לסוף שנה והפעם מפי החתול, בזילקום החתול. פגשתי אותו רובץ על הספסל בחצר:

"תראה", אמר לי בזיליקום , גם אני רוצה דיאלוג דמוקרטי כזה של –

"איך אני חש ?מה חוויתי?  מה למדתי השנה מבלי שארגיש? " –

נו ספר, אמרתי לו. הוא לכסן אלי מבט יהיר והמשיך:

"אז ככה, מתוך בחירה דמוקרטית אני מגיע לבית הספר כל בוקר, יש לי ימים טובים, וימים פחות טובים, כמו לכל אחד. יש לי חונכת מקסימה ומכילה, היא אוהבת אותי ומטפחת אותי.  בחונכות גיבשתי מטרה שאני לומד להשיג אותה בדרכים דמוקרטיות, – המטרה שלי לסחוב את הסנדביץ' הכי שווה ההוא עם הנקניק והגבינה והשוקולד. – למדתי שכדי להשיג מטרה יש לגלות יוזמה, אז הייתי שותף לוועדה, עזרתי למכולת ומכרתי בטוסטריה."

"כל הכבוד", אני אומר לו, "בשביל חתול זה הרבה."

"מיאו!" הוא משיב לי,  "למה אתה מפלה?  ולמה חוסר כבוד מהמנהל? מה אתה חושב שאני לא לומד בבית הספר הדמוקרטי? השנה התחלתי בלימודי הפוקימון, המשכתי בלימוד הבייב-לייד ועכשיו אני לומד שחמט. יצא לי גם להיכנס לכמה שיעורים, אל תדאג (הוא מרגיע אותי)  יש לי סגנון למידה משלי.  לגבי תעודת הבגרות… אני מתלבט … החונכת אומרת שזו הבחירה שלי, ההורים אומרים "תעשה מה שאתה רוצה". מישהו אמר לי ש"הכול תהליך" וכשאגיע לשלב התעודה אז אדע.

חוץ מזה, הילדה שבשנה שעברה משכה לי בזנב קצת נרגעה, השנה היא מצאה לה חברים וחיים, הילד שישב לבד על הספסל (זאת אומרת לבד ביחד איתי) התחיל לשחק כדורגל ומצא לו חבר טוב.

למדתי שיש לי זכויות כמו לכל אחד. שלא שווה לשרוט, ואם "לא נעים לי" או "לא מתאים לי" אני תובע או מבקש גישור, אני יודע שלסחוב סנדביץ' מילקוט זה אסור… אז למדתי להתאפק.

וכשמתחילים הוויכוחים הדמוקרטים על גבולות, אחריות וחופש, ו"מה לומדים פה בכלל?" אני נתקף במין כזה ייאוש וחשק לנמנם, נזכר בחברי האנגלי מיסטר ניל שכתב: " מה שנחוץ למבוגרים זה להאמין בילדים ובחיים של חופש (וגם להאמין בחתולים, זו תוספת שלי…). לדעתי הבריטי הזה עדין צודק. 

"רגע, מה קורה איתך בשנה הבאה?" אני שואל.

"מיאו, מה אתה קופץ עלי, נרשמתי לפעילות יולי … ובאוגוסט אני מתכנן לישון כל היום, אל תילחץ אני לא הולך לשום מקום.  ב27 לאוגוסט תמצא אותי כאן על הספסל …"

ואז החתול בזיליקום קם , הרים את זנבו המפואר ובצעד קל פשוט הפנה גבו אלי והלך משם."