דברים לזכרו של רועי - אהוד

רועי אוסובלנסקי בוגר בית הספר 2012, נהרג בתאונת דרכים ביום שישי ה-1.3.2013 בהיותו בשרות לאומי.

מרץ 2013

"איך מתחילים? איך מתחילים ערב שכזה. איך מבקשים את המילים כשאין מילים? איך מתחילים?

המקום זוכר אותך רועי.

נוכחות נשארת, נשמרת. התנועה שלך מסתובב הלוך ושוב לאורך החצר, בצעדים שלך, רגלים דקות חזקות, רגלי אצן. אבל הראש שלך בשמים. אתה מדבר אל עצמך מקשיב לדיבור שבתוכך או שאתה מקשיב למה שמתנגן באזניות? מתנגן אצלך?

נוכחות נשארת, נשמרת. בימים שאחרי מותך, סיפרו לי אנשים שראו את פניך בפניהם של הילדים, בתוך ההמולה או לפתע טעו לחשוב שאתה….שאתה כאן.

המקום זוכר אותך רועי.

כמי שהגיע לחוף מבטחים לארץ הבחירה ככה הגעת לבית הספר, אחרי שנים של להיות במקום הלא נכון, של להיות לא שייך, יוצא הדופן , אחר. הגעת לכאן לבית הספר הדמוקרטי – מולדתם של יוצאי הדופן, ארצם של האחרים. בתחילה היית חשדן, בודק כל דבר, נזהר. סולל דרכך. לא היית חיה חברתית, בהתחלה אפילו היו מי שהציקו לך. לא באחת, בזהירות, שלב אחר שלב  הבשלת, דרך נקודות החוזק שלך… אני זוכר אותך מציג עבודה בתנ"ך שהכנת בפני ראש העיר ופמלייתו, אני זוכר את הפליאה שלהם מול התלהבותך הנרגשת, הנמרצת, מלאת התשוקה, ההפך הגמור מפרזנטציה מדוקלמת של התלמיד המצטיין אותה ככל הנראה ציפו לשמוע.

היה לך עניין בבדיקת גבולות, המונח הזה "בדיקת גבולות" קצת בעיתי, אני לא אוהב אותו בעיקר כשהוא נאמר ע"י מומחי חינוך למיניהם. אבל אתה רכשת מומחיות כבודק גבולות, כמי שבודק את עומקם של הדברים, בניסיון להבין כיצד הדברים עובדים, מה החוקים בבית הספר, בחיים, בין אדם לחברו, חוקי האלוהים וחוקי האדם. עמדתך בעולם נראית לי כמאמין אדוק ששואל ומבקש כל הזמן, תלמיד דמוקרטי חכם.

הצעות החוק שלך מסמנות את דרך הלמידה שלך. מהאישי לכללי ובחזרה. "חוק הגנת התובע" שהצענו יחד היה כדי לתת הגנה ומרחב במשפט בבית הספר שההליך יהיה הוגן ומוגן, שמי שמהסס לתבוע יעז וירגיש שאיננו מסתכן בכך. המאבק שלך על  הזכות לעבור במגרש ולא להיות חשוף ל"פגזים" של הכדורגלנים, הצעה אולי קצת מצחיקה אבל היא אמירה מאוד מזוקקת על הזכות לביטחון במרחב הציבורי. באומץ לב ובתום לב הבאת לפרלמנט הצעות מאתגרות, מחיי היום-יום.  בעיני זו התמצית של החינוך כאן, ואתה תלמיד בית המדרש של החינוך הדמוקרטי עושה לנו בית ספר. אילו היית פה, הייתי מנסה להראות לך את הקשר בין בית ספר דמוקרטי לבית המדרש, איך סוגיה שולית הופכת לוויכוח נוקב ועקרוני. לפי החכמים הדרך הנכונה ללכת בה היא לא בידי שמים היא אלא כאן אצל בני האדם ונקבעת על-פי הרוב… ממש כמו כאן בדמוקרטי. אבל לא אתחיל לחפור בזה, אינני בטוח שהחבר'ה כאן אוהבים את הכיוון, אילו היית פה, היית מבין.

מותך הפתאומי, חסר הפשר, לא סילק אותך, הנוכחות שלך בחיי וודאית, קיימת."

 

מרץ 2015

במשרד שלי תלויה תמונה גדולה שקיבלתי במתנה מחונכים שסיימו לפני כחמש שנים לעבוד כאן, מסגרת גדולה ובתוכה תצלומים מחיי היום יום בביה"ס, תצלומי ילדים ומבוגרים בפעילויות שונות.  והנה לפני כמה חודשים גילתי תמונה שבה רועי מצולם,  ברקע מרחוק, יושב על אדן החלון של הקומה התחתונה, לראשו כובע מצחייה בהיר, צופה אל ההתרחשות , מתבונן אל הצלם שמנציח רגע בבית הספר, ילד מתבונן ומקשיב כל הזמן, ערני, נוכח. כך גם עכשיו במובן מסוים אתה כאן. נוכח כמו מלאך בחדר, רואה ואינו נראה, אם אני מתאמץ אני יכול לדמיין מה לדעתי אתה חושב, יודע שאטעה בלנחש אותך,  ומכין את עצמי להיות מופתע שוב מהשאלה שלך.

אני רוצה לקשור את הדברים שלי הערב לדברים שאמר לפני שנה – אבא של רועי, דורון. הוא דיבר על שיר הילדים  בערוגת הגינה, הוא לימד סניגוריה על הפול המסכן שמסכנותו היא בעיני המתבונן, הוא דיבר על העדר שמתקשה לראות מה שאינו "כמו כולם", הוא דיבר על היכולת שלך רועי לראות דברים אחרת, לראות דברים באופן עצמאי.  יש סיפור טאואיסטי, שמצאתי בסיפור קצר מאת סאלינג'ר (הסופר שכתב את "התפסן בשדה  השיפון"), סיפור שאולי מדבר על היכולת לראות את הדברים אחרת או לראות את המציאות יותר בבהירות או משהו על יכולת נדירה אצל בן אדם,  לראות את הדברים אחרת ובאמת. הנה הסיפור:

"יום אחד, הדוכס הסיני מו, קרא לאחראי על סוסי הממלכה ויועצו הבכיר לעינייני סוסים משובחים מר צ'ו, ואמר לו: "מר צ'ו היקר, הנה אתה כבר אדם זקן ועייף, עליך לפרוש מעבודתך האם יוכל אחד מבניך להחליף אותך?" 

ענה מר צ'ו: "סוס טוב יבחר על פי מבנהו הכללי והמראה שלו. אבל סוס משובח – כזה אשר לא יעלה אבק ולא ישאיר עקבות – זהו משהו חולף ונעלם, חמקמק כאויר הדליל. כשרונתיהם של בני מצויים במישור הנמוך, הם מסוגלים להבחין בסוס טוב אבל לא יבחינו בסוס משובח. לעומת זאת יש לי חבר שמו מר לי-פו מוכר ירקות בשוק, אבל חוכמתו בסוסים אינה נופלת משלי, אנא, קרא לו."

הדוכס מו עשה כן, קרא למר לי-פו ושלח אותו לחפש לו סוס משובח. כעבור שלושה חודשים שב לי-פו מדרכו ובפיו הבשורה כי מצא סוס.

"איזה מין סוס הוא זה?" שאל הדוכס.

"הו, זוהי סוסה בצבע אפור", הייתה התשובה.

מכל מקום, נשלח שליח מיוחד להביא את הסוסה המשובחת לפני הדוכס, ולהפתעתו הגדולה של הדוכס התברר שהסוסה המשובחת היא בכלל סוס זכר נמוך ושחור כפחם.

מאוכזב מאוד שלח הדוכס לקרוא ליועצו המלכותי מר צ'ו.

"החבר הזה שלך", אמר הדוכס למר צ'ו, " החבר שלך מר לי-פו שאותו מיניתי לחפש לי סוס משובח, בלבל לגמרי את כל העניין, הוא אפילו לא מסוגל להבחין בצבעו של סוס ולא מסוגל להבחין במינו, מה הוא כבר יכול לייעץ לי אודות סוסים? "

לתמהונו של הדוכס, מר צ'ו פלט אנחה עמוקה של שביעות רצון. "עד כדי כך הרחיק הוא לכת?", קרא, " אם כך הוא שקול כנגד עשרת אלפים שכמותי, אין להשוות ביננו. הוא לי-פו רואה לנגד עיניו את המנגנון הרוחני. הוא שם ליבו לעיקר ושוכח את הפרטים הטפלים. בהיותו מרוכז בתכונות הפנימיות הוא מתעלם מהתכונות החיצוניות (כמו צבעו של הסוס ומינו) . הוא מתבונן בדברים שמן הראוי להתבונן בהם, ומתעלם מאלה שאין צורך לבדוק אותם. כה נבון שיפוטו של לי-פו בסוסים , עד כי יש ביכולתו לשפוט דברים חשובים יותר מסוסים" . כאשר הגיע הסוס לארמונו של הדוכס, הוא התגלה כסוס משובח במיוחד. "

אינני מסוגל לחשוב על מישהו אחר שאני מכיר,  שהייתי שולח למשימה לחפש אחר "הסוס המיוחד" או בהשאלה לחפש את "הדבר המיוחד", "התכונה החשובה" את "השאלה שלא נשאלה". אינני מסוגל לחשוב על מישהו אחר שאני מכיר שיצא למשימה זו – מלבד את רועי. ההתלבטות שאינה חפה מייסורים, החיפוש אחר הדבר שאינו מזייף, היכולת להתבונן אל המציאות מתוך עצמך, בעיניים שאינו שבויות בסטיגמות ובכותרות, ייחדו את רועי.

 

מרץ 2017

כשנפגשנו לפני כחודשיים לשוחח על הערב הזה לברר לעצמנו איך אנחנו מרגישים לקראתו, על מה חשוב לנו השנה לדבר, עלה די מהר נושא הפנטזיה והדמיון, המציאות שבדמיון. אולי מתוך צורך שלנו להתקרב כדי לגעת במה שמתרחק מאיתנו, להיות קרוב אבל גם לשמור ממנו מרחק. הזיכרון כל-כך כואב ולא מפויס. החסר רק הולך וגדל , חסר שנוכח במרחבים האלו שבין המציאות לדמיון. הפגישה שלנו הערב, חברים היא לשוחח קצת על המרחב הזה ולתפוס משהו ממנו. וכך אולי לגעת ברוח, לשוחח באופן שונה על הדמיון היוצר והבונה.

עולמם של הילדים הוא עולם של מפגש פתוח עם יצירי הרוח, היכולת הנהדרת של הילד והילדה לדמיין עולם ולחיות בו ממש, תמיד תרגש אותנו המבוגרים , תעורר השתהות איך הדמיון משתלט על המרחב המשחקי, איך המשתתפים מבינים את הכללים הלא כתובים ומצליחים מתוך אמון תמים אבל בהיר לקיים מערכת מסובכת של חיים אלטרנטיביים, מערכת דימיונית. אנחנו מתלהבים, כפי שמתלהבים המבוגרים ממעשי ילדות אבל באותה נשימה אנחנו גם מציבים מול הדמיון הילדותי התנגדות נחושה.  הלוא אנחנו רוצים לגדל את הילדים לתועלת החברה, להצלחה בחיים, למשמעות שלנו החשובה. מול העולם הדמיוני והיצירתי אנחנו מציבים לא פעם מחסום בדמותה רבת חשיבות של גברת הערכים הנכונים.

עולמו של רועי היה באופן טבעי מחובר לדמיון , המפלצות שצייר בצבעים עזים, המחשבה החופשית והמקורית, הדיבור האסוציאטיבי שמחבר מכאן ומכאן, משחקי הפנטזיה. לי זכור רועי בערב קיץ במסיבת סוף שנה משחק את פק, השדון שמחבר בין העולמות במחזהו המופלא של שיקספיר "חלום ליל קיץ" . אני זוכר את עצמי צופה ברועי מדקלם את הטקסט נרגש ומעט קופצני, משהו מהותי באישיותו של רועי פוגש את הדמות השדונית והשמחה. ברקע השכן העצבני שלנו מפעיל את האזעקה כדי שהרעש יפריע למסיבה. בתוך זה רועי מופיע בחצר בדמותו של פק כמו לוליין מהלך על חבל לא-נראה ומחבר את הקהל הצוהל של בית ספר הדמוקרטי, לצופר האזעקה המילל, לערב קיץ חם ומזיע , למחזה המפורסם של שיקספייר. עיבוד מאולתר וקצת מרושל, יש לומר אבל בלתי נשכח..

איך נשמור על הדמיון? איך נשמור על הזיכרון?  ואולי זו אותה המלאכה , אותה היצירה, השמירה על הדימיון והשמירה על הזיכרון , מלאכה של דיוק ושל חירות .. דרך הלמידה על הדמיון שבמציאות נזכור את רועי כפי שהיה וכפי ששמור בזיכרוננו.

הנה לסיום האפילוג של פק מתוך "חלום ליל קיץ":

" אם קצת הגזמנו , בני הצל

יורשה נא כך להתנצל:

חישבו שכל זה היה

רק אשליה והזיה.

מחזה שולי פעוט,

רק חלום, לא מציאות,

אין שום נזק לספר,

תסלחו – ונשפר.

אז אם הצלחנו לעצור את

זעמה של הביקורת.

אני נשבע – מלה של פק!

שנשפר תיק-פק צ'יק –תק

קראו לפק שקרן אם לא

אז לילה טוב לך וגם ולו

תנו כף בלב טוב, בלי איפוק

פק יתקן, ללא פקפוק."