דברים לסיום בית הספר
דורון אוסובלנסקי – אבא של רועי
2012
גילוי נאות: עוד כשהיה רועי בגן הלכנו לפגישה שבה הוסברו לנו מאפייני בי"ס הדמוקרטי בכלל, ובפרט דובר על הקמה של בי"ס דמוקרטי באזור שלנו. משפט המפתח שנאמר באותה פגישה, והוא חקוק לי היטב בראש, היה: בן האדם הוא יצור סקרן מטבעו והסקרנות היא המנוע שידחוף אותו ללמוד. לצערנו, נפתח ביה"ס רק לאחר שנה כשרועי כבר למד בבי"ס אחר. הזמן חלף ואנחנו הגענו אל ביה"ס הדמוקרטי של בקעת אונו רק בסוף כיתה ו'. היום אנחנו יודעים שלבסוף בחרנו נכון ויכולים להכות על חטא בגין 5 שנים שהחסרנו.
היום מלאו 12 שנים לאחר אותה פגישה מכוננת. היום אנחנו בעלי ניסיון של 6 שנים בחינוך הדמוקרטי. אם זה היה תלוי בי כל בתי הספר במדינה היו מתנהלים כמו שמתנהל ביה"ס הזה. מי שחושב כי שיטת החינוך שרועי התנסה בה ב 6 השנים האחרונות אינה מתאימה לכל אחד – טועה. ביה"ס ידע להכיל את כל גוני האוכלוסייה, לכבד כל תלמיד ולמצוא מקום לכל אחד לפי כישוריו ולפי רצונותיו. גם מי שחושב שביה"ס אינו מכין את בוגריו לחיים "האמיתיים" טועה. החברה הישראלית שסועה ומפולגת. מזמן איבדנו את ההדדיות ואת תחושת היחד. שנאת האחר ובורות הפכו למגיפה. רק בתי ספר שיודעים לקבל כל אחד כפי שהוא, רק בתי ספר שמחלקים את התלמידים לבתים ולא לכיתות, רק בתי ספר שמנהלים את המאבקים הפנימיים בדרך דמוקרטית של משפט ופרלמנט ולא בדרך של כפיה הם הערובה לעתיד טוב יותר למדינת ישראל. מכאן יצאו בוגרים שמעריכים את עצמם ואת הזולת גם אם ממוצע הבגרות שלו פחות מ 99.9. בוגרי ביה"ס הדמוקרטי אינם אמורים להשתלב בחברה הישראלית החולה. הם אמורים להוביל אותה ולהבריא אותה. כל אחד בתחום שיבחר ובמקום אליו יגיע. הם אינם אמורים להתברג בחברה הישראלית אלא להוות אותה. הם זה החברה הישראלית.
כל רעיון נכון אמור להיות גם מנוהל נכון. בביה"ס מצאנו, קודם כל, אנשים נפלאים – לא נכנס לשמות, כולם היו נהדרים, כל אחד וסגנונו. ביה"ס היה לרועי בית בזכות האווירה הנינוחה שחשים ברגע שעוברים בשעריו. הפגישה הראשונה שנקבעה לנו בביה"ס הייתה עם המנהל במשרד שלו. כשהגענו אמרו לנו שלמנהל קוראים אהוד. המשרד היה ספסל בחצר ביה"ס. באותו רגע חשדתי שהגענו למקום הנכון. אהוד הגיע עם חיוך נבוך וספל קפה. ברגע שראיתי אותו הבנתי כל מה שהייתי צריך להבין, השיחה בהמשך הייתה לצורך הפרוטוקול בלבד.
בוגרים יקרים: לפני שבועיים התקיימה מסיבת הסיום בכיתה בה לומד אחיו התאום של רועי. איתי העדיף להישאר בעילום שם ואנחנו נכבד את בקשתו. איתי סיים את כיתת המחוננים. אני בכוונה מדגיש זאת משתי סיבות: האחת אני רוצה להשוויץ. הסיבה השנייה: מבין 17 התלמידים שלמדו בכיתה שלו 4 כבר מסיימים תואר ראשון, 3 יקימו סטרטאפ, 2 יהיו שרי אוצר, אחד יהיה CTO בחברה מצליחה והשני יהיה CEO, אחד יהיה BMW ואחר יהיה TZW. הם באמת חכמים, נבונים ומוכשרים אבל לא בטוח שהם מאושרים. הם אינם מאושרים (הם יגלו את זה רק בעוד שנים רבות על הספה של הפסיכולוג) כי המנוע שלהם אינו יצר סקרנות אלא יצר התחרות. והתחרות לעולם אינה נגמרת, תמיד יש מישהו לפניך. התחרות גורמת לנו לעשות לא מה שאנחנו אוהבים אלא מה שאנחנו צריכים על מנת לנצח. הם ישתלבו היטב בחברה הישראלית וחלקם באמת יצליח לפי אמות המידה המקובלות, אבל ספק אם מי מהם יתקן את אמות המידה המקובלות. הם ילמדו היטב את כללי המשחק וינצלו אותם לטובתם. אבל הם לא ישנו את כללי המשחק לטובת כלל החברה אלא ינציחו אותם. הם יחיו במדינה דמוקרטית אבל יתנהלו על פי עקרונות פיאודליים. אתם, לעומת זאת, בוגרים יקרים, אתם שלימדו אתכם לאהוב לפני שלימדו אתכם פיסיקה מולקולארית, אתם תקוותנו לעולם טוב יותר.
סיום: אהוד היקר, היקר באדם: אם זה היה תלוי בי אתה היית שר החינוך. אמנם לא ביקרתי מספיק בביה"ס ולא העמקתי בכל עניין ובכל פרט. למרות זאת, אני מעז לומר שביה"ס התנהל כמו שהייתי רוצה שכל החיים שלנו יתנהלו. בחזון אחרית הימים שלי מדינת ישראל מתנהלת כפי שביה"ס הזה התנהל ב 6 השנים האחרונות בהן אני מלווה אותו מהצד. אולי ענייה בחומר אבל עשירה ברוח ובחום אנושי.
ואולי אז, ורק אז, נהפוך לחברה שבה חיי אדם שווים יותר ממקום חניה לרכב. ואולי אז, ורק אז, נוכל להיות אור לגויים.
